יצירתו של כץ המורכבת מאיור, ציור וכתיבה מחדדת את דמותו כאדם וכיוצר ייחודי: סופר שמצייר תמונות וצייר שכותב מטפורות.
במרכז התערוכה סדרת דיוקנאות עצמיים שצייר כץ עד כשנה לפני מותו והיתה לכרוניקה מאוירת – אישית ואנושית – של מוות (לא) ידוע מראש
תערוכה חדשה לאמן אבנר כץ נפתחה ב-4.3.21 באולם לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. כץ, שנפטר בחודש ספטמבר האחרון, ידע על התערוכה, היה מודע לנושא שנבחר ואפילו התכונן לבקר בגלריה כדי לדון בהצבת היצירות. הוא התרגש מאוד ותכנן להיות שותף פעיל בהכנות לקטלוג ולתערוכה.
יצירתו של אבנר כץ עמדה איתן על שלוש רגליים: איור, ציור וכתיבה. כל אחת מן השלוש בנתה וחיזקה את רעותה ותרמה למגוון העשיר של עבודותיו, שניחנו בקו מובחן. בתערוכה מוצגות שלוש קבוצות של דיוקנאות עצמיים שיצר, ובכל אחת מהן מינון משתנה של טקסט ותמונה. ההתבוננות בהן יחד מעשירה את דמותו כאדם וכיוצר ייחודי: סופר שמצייר תמונות וצייר שכותב מטפורות.
במרכז התערוכה סדרת דיוקנאות עצמיים שצייר כץ מדי יום במשך שנה (2019-2020) לקראת יום-הולדתו ה-80. בסדרה זו הוא מישיר מבט אמיץ אל עצמו, אל הזקנה ואל ארעיות החיים, ונעדר ממנה כליל ההומור האירוני והחריף שאפיין את איוריו ואת כתביו. כל אחד מן הדיוקנאות היומיים תורם את חלקו לבריאת יצירה אפית, פסגה חדשה ביצירתו; לנוכח מותו של כץ כשנה וחצי לאחר סיומה היא היתה לכרוניקה מאוירת – אישית ואנושית – של מוות (לא) ידוע מראש.
אוצרת התערוכה, אורנה גרנות: "התוצאה הסופית שניבטת מן הדיוקן העצמי של האמן היא פסיפס של מבטים. התבוננות כנה רגישה וחדה של אדם על עצמו. תובנה ומסר רלוונטי לכל מי שאינו מפחד מן האמת, שמבקש להיות אמן בחייו שלו".
אבנר כץ יצר במגוון רחב של טכניקות במשך השנים: רישום, ציור, פיסול, הדפס ותחריט. נערכו לו תערוכות יחיד רבות וכן השתתף בעשרות תערוכות בגלריות ומוזיאונים בארץ ובחו"ל. הוא היה איש ספר, וכישרון הכתיבה שלו ורגישותו לטקסטים סייעו גם הם להיותו מן האבות המייסדים של עולם האיור הישראלי. השפה האמנותית שפיתח לאורך השנים, שמתאפיינת בתנועה חופשית בין עולמות של ציור וכתיבה ייחדה אותו גם בנוף המקומי, כאמן וכאיש מפתח בתרבות הישראלית.
פרופ' עידו ברונו, מנכ"ל מוזיאון ישראל: "תערוכת-היחיד לאמן אבנר כץ ודאי תשמח רבים שמכירים אותו מנוכחותו רבת-הפנים והמבורכת בתרבות המקומית – כותב, מאייר, מצייר, מספר. יוצר ברמ"ח איבריו. זכיתי, כן, זו ממש זכות, להכיר את אבנר כיוצר, אך התוודעתי אליו, אל חוש ההומור ואל חוש הטעם האמנותי המשובח והביקורתי שלו גם באופן אישי: זכורות לי היטב שיחותינו במהלך שיפוט בפרס האיור ע"ש בן יצחק שהמוזיאון מעניק, עת זיהינו יחד מאפייני איור מסוים, ושקענו בשיחה על איכות, על עומק ועל ביטוי אישי, וגם על החשיבות שיש בחשיפת ילדים ונוער לאיור חריף, אולי אפילו כואב, ובלתי מצטעצע. שמחתי מאוד על שיחות הטלפון שקיימנו לקראת תערוכה זו המוקדשת לעבודתו, יכולתי לחוש את התשוקה העזה, את יצר החיים הדוחק ואת תחושת הדחיפות לזכות ולהשלים את המלאכה בזמן".
את התערוכה ילווה קטלוג ובו מאמרים שכתבו אוצרת התערוכה וחבריו הקרובים של כץ – האמן מיכה אולמן והפרופסור אבישי מרגלית – וכן תובא סדרת הדיוקנאות המלאה ומבחר מיצירתו המגוונת.
האמן, חתן פרס ישראל, מיכה אולמן כתב על כץ בקטלוג: "סדרת רישומי הדיוקן נעשתה במשך שנה, 365 רישומים קטנים. יום יום במשך שנה מיום הולדת 79 עד יום הולדת 80 בלי להחסיר אף יום. בארבע וחצי בבוקר עולה אבנר במדרגות לסטודיו שלו בבית כדי לרשום את עצמו בעזרת מראה. הרישומים עשויים בעפרונות על נייר בגודל הפנים בקו זורם ובוטח. קצת הצללות, קצת שימוש במחק, זה הכול. אפשר לומר שכל האמנות של אבנר מתחילה ברישום מאז ימי בצלאל. הרישומים דומים מאוד זה לזה. בכל רישום הבעה קצת שונה, של אותו היום. כל שינוי, אפילו הזעיר ביותר משנה קצת את ההבעה. לפעמים קשה להרגיש בהבדל. רציני מהורהר ספקן קודר מתאבל מפויס מתפלא פוחד מופתע, קצה חיוך, קצה קצה חיוך המקרין חוזק וחכמה. אפילו מה חשב ניתן לפעמים לקרוא. יש שמחה עצורה, אך גם עצב, כעס וזעם שלי נראה כתגובה על מה שהוא רואה מסביב בארצנו מעבר לבית, החצר והחברים. אין סוף הבעות וגוני הבעות. שם נגמרות המילים".
